החלטה בתיק רע"פ 1417/12

           לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"א 14602-05-11 מיום 25.12.2011 (כבוד השופט ד"ר א' סטולר).

           המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום ברחובות (חע"מ 5037-04) בגין עבירה של בנייה ללא היתר בנייה כדין, או בניגוד להיתר בנייה, לפי סעיף 204(א) או 204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק); עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר או בסטייה מהיתר, לפי סעיף 204(א) או 204(ב) לחוק ולפי סעיף 204(ג) לחוק; עבירה של אי קיום צו הפסקת עבודה מינהלי, לפי סעיף 237 לחוק; וכן עבירה של אי קיום צו הפסקת עבודה שיפוטי, לפי סעיף 240 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, המבקשים בנו מבנים בשטח שנמצא בישוב מזכרת בתיה. המבקשים בנו בשטח שני משטחי בטון ללא היתר בניה כדין ובסטייה מהיתר הבניה שקבע כי המקרקעין ישמשו לצורך סככה וחממה חקלאית. ביום 4.11.2003 הומצא למבקשים צו הפסקת עבודה מינהלי האוסר עליהם את המשך ביצוע עבודות הבניה במקרקעין, אך נמצא כי המבקשים הפרו את הוראות הצו והמשיכו בביצוע עבודות הבנייה. ביום 5.11.2003 נמסרה למבקשים דרישה להפסקת עבודות הבניה וכן להריסת משטחי הבטון שנבנו ללא היתר. למרות זאת, המשיכו המבקשים לבצע עבודות בניה במקרקעין תוך הפרת הצו המנהלי והדרישה להפסקת עבודה. במועד זה נבנו בשטח משטח חניה, דרכים מכורכר כבוש וכן בוצעו עבודות תשתית שונות. ביום 1.12.2003 הוצא נגד המבקשים צו הפסקת עבודה שיפוטי על ידי בית משפט השלום ברחובות (ב"ש 2764/03). המבקשים הפרו את הוראות צו ההפסקה השיפוטי בכך שבנו במקרקעין ללא היתר, ביום 7.12.2003, שער מברזל ויצקו עמודי בטון. ביום 7.1.2004 נבנו בשטח קירות גבס וכן גלריה הצמודה לדופן הסככה. בחודש ספטמבר 2004 הפרו המבקשים את הוראות צו ההפסקה בכך שבנו מבנים נוספים בשטח. בחודש ינואר 2005 הוסיפו המבקשים לבנות מבנים רבים על השטח, כולל אולם בשטח של כ-700 מ"ר וחנייה בשטח של כ-8,700 מ"ר. עוד נכתב בכתב האישום כי החל מיום 26.12.2004 ועד למועד הגשת כתב האישום המתוקן, משתמשים המבקשים במקרקעין שימוש חורג, כעסק של אולם אירועים, וזאת בסטייה מהתוכנית החלה על המקרקעין, הקובעת כי הם נועדו לשימוש חקלאי. אוסיף, כי מכתב האישום שצורף לבקשה שהגישו המבקשים הושמטו שני עמודים, וזאת ללא כל הסבר. התיאור המובא לעיל לקוח מנוסח כתב האישום שצורף לתגובת המשיב.

           ביום 19.4.2009 הרשיע בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת א' לושי-עבודי) את המבקשים בכל המיוחס להם בגין עבירות הבנייה והשימוש המפורטות בכתב האישום. המבקשים כפרו במיוחס להם בגין הפרות הוראות צו ההפסקה המינהלי וצו ההפסקה השיפוטי וטענו כי צווים אלה לא נמסרו להם. ביום 17.7.2010 ניתנה הכרעת הדין השלמה שבמסגרתה זוכו המבקשים מהעבירות של הפרת הצווים להפסקת עבודה. בהכרעת הדין נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הצווים נמסרו לידי המשיבים.

           ביום 10.4.2011 הטיל בית משפט השלום על המבקשת 1 קנס בסך של 2,000,000 ש"ח ועל המבקש 2 שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וקנס בסך של 1,000,000 ש"ח או 10,000 ימי מאסר תמורתו. בנוסף, ניתן צו לאיסור שימוש חורג במקרקעין וכן הוצא צו הריסה לגבי המבנים נשוא כתב האישום. בגזר הדין התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שביצעו המבקשים ולכך שלפי מדיניות הענישה הנוהגת, על העונש לשמש גורם הרתעה על מנת שביצוע עבירות תכנון ובנייה לא יהיה כדאי מבחינה כלכלית. בנוסף, קבע בית המשפט כי בענייננו מדובר בעבירות בוטות של בנייה בהיקף נרחב בקרקע חקלאית ללא כל היתר והפעלת אולם אירועים ללא היתר עד ליום מתן גזר הדין. בית המשפט לא קיבל את עמדת המשיבה לפיה יש להטיל על המבקשים את הקנס המקסימאלי בגין כל אחד מפריטי הבנייה וקבע כי מדובר בהפרדה מלאכותית של הפריטים השונים. כמו כן, לא קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה באשר לחישוב קנס לפי רכיב יומי. אלא, בית המשפט קבע כי הדרך לקבוע את רכיב הקנס היא בהתאם לשיקול דעתו על רקע המדיניות הכללית ונסיבות המקרה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי דרכי החישוב שהוצגו על ידי המשיבה יכולים לשמש כאינדיקציה וכמקור השראה לקביעת גובה הקנס.

           על גזר דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי מרכז. המשיבה הגישה אף היא ערעור על פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המשיבה באשר לזיכוי המבקשים בעבירות של הפרת הצווים וקבע כי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בעניין זה. בית המשפט קיבל את ערעור המבקשים בחלקו בכך שקבע כי הקנס שהוטל על המבקש 2 יעמוד על סך של 750,000 ש"ח או 500 ימי מאסר תמורתו. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם. בפסק דינו התייחס בית המשפט למטרה של הטלת הקנס והיא הרתעה באמצעות גרימת חיסרון כיס לנאשם. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בשיקולים שהנחו את בית משפט השלום בחישוב הקנס, וביניהם העובדה שנמנע מחישוב אריתמטי של כל סעיפי הבנייה אלא השתמש בהם כמקור השראה בלבד. בית המשפט מצא לנכון להתערב בגזר הדין בעניין רכיב הקנס שהוטל על המבקש 2, שכן מספר ימי המאסר שקבע בית משפט השלום בתמורה לאי תשלום הקנס, עולה על מספר ימי המאסר הקבוע בדין לעניין זה. בסיום פסק הדין, התייחס בית המשפט להודעה שהוגשה מטעם המבקשים, שאליה צורף מכתב מטעם יו"ר הוועדה המרחבית זמורה. מהמכתב עולה כי הוועדה המרחבית מקדמת תכנית שבמסגרתה יתאפשר השימוש המבוקש על ידי המבקשים במקרקעין. בהקשר זה קבע בית המשפט, בין היתר, כי אישור חורג יכול להינתן רק למבנים שיש להם היתרים, ולמבנים בענייננו אין היתרים כלל, למעט מבנה אחד שיש לו היתר לשמש כחממה. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי ככל שעובר הזמן ממועד ביצוע העבירה, הנטייה תהיה שלא לייחס משקל רב לניסיונות להליכי רישוי. לבסוף, קבע בית המשפט כי מדובר במקרה זה בהקמתו של גן אירועים על שטח חקלאי גדול, אשר מופעל במשך שנים ללא היתרים וללא רישיון תוך התעלמות מהוראות החוק ובמטרה להפיק רווח כלכלי.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים כי מקרה זה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית והיא, האם יש מקום להורות על צו הפסקת שימוש וצו הריסה מקום שבו ההיתר למבנה הוא בהישג יד, כחלק מתוכנית שנועדה לרווחת הציבור הרחב. לטענתם, קיים סיכוי אמיתי וממשי להשגת ההיתר, ולפיכך שגה בית המשפט בכך שקבע כי אין באסמכתאות שהוצגו לעניין זה כדי לשנות את החלטתו. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי המיר את שיקול דעתו בשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים של גופי התכנון בזמורה ובמזכרת בתיה, גופים שסברו כי יש לאפשר בשלב זה שימוש חורג במקרקעין. עוד טוענים המבקשים כי גן האירועים אינו ממוקם בתוך שטח מגורים והוא משתלב בתוכניות העתידיות לשטח. עוד מלינים המבקשים נגד קביעת בית המשפט לפיה צו ההריסה יבוצע תוך חודשיים, שכן לטענתם יש לעכב את ביצוע הצווים עד למתן ההיתר. לבסוף, טוענים המבקשים גם באשר לגובה הקנס שהוטל עליהם.

           מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. בפן המשפטי, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא המיר את שיקול דעתו בשיקול דעתם של מוסדות התכנון. עוד טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא לתת ארכה לביצוע צו הפסקת השימוש בשל קיומו של הליך תכנוני, היא החלטה נכונה המבוססת על פסיקתו של בית משפט זה. בפן העובדתי, טוענת המשיבה כי טענת המבקשים לפיה ההיתר המבוקש הוא בהישג ידם - אינה נכונה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי עמדת הוועדה המקומית היא בגדר המלצה בלבד ונדרשים אישורים נוספים על מנת לתת "היתר מגשר" לשימוש חורג עד לאישור התוכנית. עוד טוענת המשיבה כי ממילא לא ניתן לתת היתר לשימוש חורג כאשר מדובר במבנים לא חוקיים. לעניין גובה הקנס, טוענת המשיבה כי אין מקום במקרה זה להתערב בעונש שהוטל על המבקשים שכן זה אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בתחום.

           לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שלפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123(1982)). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא ניתן במקרה זה לעכב את ביצוע הצווים מן הטעם שהוגשה תוכנית או כי נעשה ניסיון להשגת היתר, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. המבקשים עשו שימוש באולם אירועים שנבנה ללא היתר ובניגוד לתוכנית שחלה על המקרקעין במשך שנים רבות. בנסיבות אלה אין מקום לתת יד לניסיונם לדחות את הקץ עד למועד שבו תוכשר, אם תוכשר, הבנייה הבלתי חוקית שבנו על הקרקע. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה לא מדובר במקרה שבו בית המשפט מתערב בהחלטות מקצועיות של גורמי התכנון, אלא הליך פלילי שבמסגרתו נאכף החוק במסגרת המצב הקיים בשטח. המבקשים לא יכולים להיבנות מכך שהחל הליך תכנוני באשר לשטח, הליך אשר עשוי להימשך זמן רב, ולא ניתן לאפשר להם לקצור פירות מהנכס במשך זמן זה, כפי שעשו עד כה, באופן לא חוקי. כפי שנקבע בעניין אחר "אם יש ממש בטענתו [של המבקש - ס' ג''] לפיה קיימת יוזמה להביא לאישור תכנית בנין עיר חדשה, היה עליו להמתין עד לאישורה של אותה תכנית ולהימנע מקביעתן של עובדות מוגמרות בשטח. משהמבקש לא נהג כך, אין לו אלא להלין על עצמו" (רע"פ 1905/07 סייאד נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (לא פורסם, 7.3.2007). באשר לגובה הקנס שהוטל על המבקשים, אין לי אלא לחזור על דברים שכתבתי לאחרונה בהקשר של עבירות מסוג זה:

"בתי המשפט מחויבים להיאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לביצוע עבירות אלו הינה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להילחם בתופעה ולהרתיע באופן אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הינה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס" (רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חבל מודיעין (טרם פורסם, 9.6.2009).

           כך גם בענייננו. המבקשים בנו בנייה בהיקף נרחב, כפי שמתואר בכתב האישום, ועשו שימוש בקרקע חקלאית על מנת להפעיל במקום גן אירועים במשך תקופה ארוכה, ללא היתר ובניגוד לתוכנית החלה על הקרקע. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת הערכאות הקודמות לפיה יש מקום במקרה זה להטיל עונש הכולל רכיב של קנס גבוה.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           ניתנה היום, ד' בתמוז התשע"ב (24.6.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

התקשר